בע"ה

י' אד"ר ס"ח – קראון-הייטס

ד"ה "ואתה תצוה"

התבוננות לפי סדר הספירות בקונטרס פורים קטן תשנ"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א] (אנגלית)

בטול בששים ימי שמחה משיחית

שבוע טוב, לחיים לחיים. אנו כעת בתוך ששים יום של שמחה, שכל היפך-השמחה מתבטל בהם. השמחה האמיתית היא שמחה של משיח, שמאירה כעת בששים ימי שמחה, וכל דבר אחר בטל בששים. המהות האמיתית של שמחה נמצאת במשיח, אותיות ישמח – הוא שמח בעצמו (יִשְׂמַח) ומשמח אחרים (יְשָׂמַח). זו הנשמה של משיח, הנשמה הכי שמחה שגורמת לכולם להיות שמחים. עכשיו, כאשר נמצאים בחודש אדר, בחודשיים של שמחה, זהו הזמן הטוב ביותר לבטא את הקשר למשיח עם שני המובנים של יִשְׂמַח ויְשָׂמַח, כאשר כל דבר אחר בטל בשישים.

מאמר "ואתה תצוה"

אנו עומדים בפרשת "ואתה תצוה", וידוע שהמאמר האחרון שהרבי חלק לכולם לפני ז"ך אדר תשנ"ב היה מאמר ד"ה "ואתה תצוה" – מאמר שיש בו מסר חשוב הנוגע להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

המאמר המקורי נאמר בפרשת תצוה תשמ"א – לפני 27 שנים, "שמן זית זך" – והפסוקים בתחלת הפרשה הם הנושא של כל המאמר. הרבי מאד אהב את המספר 27, כי הוא 3 בחזקת 3 – חזקה של חזקה. המאמר מבוסס על מאמר של הרבי הריי"צ שנאמר בתרפ"ז, ומאז עברו 81 שנה – 3 בחזקת 4. אין שנה יותר אידיאלית להעמיק בה במאמר זה. המאמר בתשמ"א היה באותה קביעות כמו השנה – י' אדר-א. 81 בגימטריא אנכי, המלה הראשונה של עשרת הדברות, "אנכי מי שאנכי", עצמוּת ה'. המאמר עוסק בדברי משה "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" – המתפרש בחסידות שכל העם הוא הרגלים של משה, הקורא לעצמו "אנכי". זך פירושו זכות – שנזכה מיד להתגלות מלך המשיח.

נעסוק היום בעשר נקודות מהמאמר, כנגד עשר הספירות. "המעשה הוא העיקר", ולכן ננסה להפיק מעשר הנקודות הללו נקודות מעשיות בעבודת ה', ב"עשו כל אשר ביכולתכם" להביא את המשיח. לא נעבור בדיוק לפי סדר הסעיפים של המאמר, אלא לפי סדר הספירות:

כתר: "כתית למאור" – להגיע ל"חביון עז העצמות" שבנשמה

ה"מאור" – שרש הנשמה שלמעלה משמו של משה

הכתר הוא על-מודע. יש מקום בנשמה שנקרא "חביון עוז העצמות" (ביטוי של האריז"ל), שנמצא רק במדרגה העליונה של הכתר – רדל"א. פרשת תצוה היא הפרשה היחידה בתורה – מאז לידת משה בתחלת חומש שמות, ועד סוף חומש במדבר – בה שמו של משה רבינו לא נזכר בה (אחר כך, בחומש דברים, הכל הוא כבר "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", משה רבינו מדבר בגוף ראשון, אבל בשאר התורה הנוסח הוא של "שלישי המדבר" – אפילו לא ה' מדבר בגוף ראשון, אלא מישהו שמספר שה' דבר על משה וכו' – ביטוי של עצמות ה' ממש). הרבי לא מדבר על כך במאמר הזה, אבל כן בהרבה שיחות ומאמרים אחרים.

הרבה סיבות ניתנו לכך ששמו של משה נעדר מהפרשה, אבל הסיבה הכי פנימית – ששייכת גם למאמר זה, אפילו שהעדרות שמו של משה אינו נושא המאמר – היא שמשה עולה לשרש הנשמה שלמעלה מהשם. לשרש הנשמה יש כמה שמות, יש בו כמה מדרגות: יש את חלק הנשמה המלובש בגוף, המודע, והוא עצמו מתחלק למח, ללב ולגוף (כבד). למעלה ממנו יש מדרגות לא-מודעות, ובהן שלוש מדרגות שהן ג רישין שבכתר, שהעליון שבהם, רדל"א, הוא העצמות, בתוכו נמצא "חביון עז העצמות".

ה' אומר למשה "ואתה תצוה... ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" ובמאמר מוסבר שזו אמירה שמתקשרת למדרגה העליונה של הלא-מודע, ה"מאור" שבנשמה, אליו מגיעים על ידי "כתית למאור". "שמן זית זך" מקבלים על ידי "כתית למאור" – צריך שבירה, כתית, ועל ידי כך מגיעים "למאור". זו הנקודה בה הרבי מתחיל את המאמר: למה כתוב "למאור"? למה לא "להאיר"? "למאור" פירושו לעצמות – העצמות אינה האור אלא המאור, מקור האור, ובשביל להגיע בנשמה לעצמות ("חביון עז העצמות") האדם צריך שבירה, "כתית למאור".

בכיה וחדוה

למה בתוך ששים ימים של שמחה, שמבטלת כל דבר אחר בששים, הנקודה הכי עמוקה של המאמר היא שכדי להגיע למאור חייבים "כתית"? יש כאן משהו פרדוקסלי: מחד, אלה ימים שצריכים להיות הכי שמחים, ומאידך, אומרים שבשיא זמן השמחה צריך להיות שבור וכתית. על כך מובא בתניא, מספר הזהר, שיהודי צריך להיות – לפני ביאת המשיח (אותיות ישמח) – בשתי תנועות נפשיות יחד, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא [מצד שמאל] וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא [מצד ימין]".

הרבי במאמר הזה לא מדבר על ה"חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" אלא רק על ה"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא". רמז יפה, ש-חדוה עולה חיה ו-בכיה עולה יחידה – אלה שני המקיפים של הנשמה, הלא-מודע, אודותם מדובר במאמר[ב]. אפשר לדבר על "שרש הנשמה" סתם, אבל בקבלה – האריז"ל – מדבר על זה שיש שני מקיפים לא מודעים. דווקא הבכיה גבוהה מן החדוה ומגיעה לעצמות השם. רק כאשר משיח יבוא הכל יהפוך לשמחה טהורה ובנתים הבכיה והכתית מהגלות מגיעים גבוה יותר.

ב"כתית למאור" יש 9 אותיות, כך שממוצע כל אות בגימטריא הוא 123, בגימטריא  יחי המלך, ענג וגם נגע. למי שנעשה חולה (נגוע) מכך שמשיח לא מתגלה יש הכי הרבה פוטנציאל של משיח.

"כתית" גם בזמן בית ראשון ובית שני

יש גימטריא בראשונים ל-כתית, שרומז לשנות עמידת מקדש ראשון (ית) ושני (כת), סך כל הזמן של שני המקדשים. אם כתית רומז לזמן שבית המקדש קיים, למה מלה זו היא עבודת השבירה (השייכת לגלות, בפשטות)? בזמן שהמקדש קיים צריך להתגבר בעיקר יסוד החדוה, וזו מלה של בכיה! הענין מאד ברור במאמר הזה של הרבי[ג], שאומר שהשבירה היא לא בגלל המצב הרע, אלא גם ובעיקר כאשר המצב טוב (הרבי משוה בין המצב של השואה וכו' אצל הרבי הקודם למצב בדור שלנו, שהמצב הפיזי הוא טוב).

הרבי הקודם הוא מרדכי, אבל מרדכי ממשיך גם אחרי נס פורים, ואז המצב נעשה טוב – היתה "אתהפכא", ובית המן ניתן לאסתר ומרדכי, הכל נהפך לטוב, אבל אנו עדיין בגלות, "אכתי עבדי אחשורוש אנן". כשהמצב טוב, אבל עדיין נמצאים בגלות, זה עיקר הזמן של ה"כתית". זו אולי הנקודה הכי עיקרית ומדהימה במאמר זה, האחרון שקבלנו מהרבי לעת עתה – שהצער של הדור הזה יותר עמוק מהצער בשואה. מי שמרגיש זאת הוא המשיח, וכדי להתקשר למשיח עלינו לחוש גם תחושה זאת.

זה קצת עונה לשאלה ששאלנו, אבל לא לגמרי. הרבי אומר שכאשר המצב טוב אבל עם ישראל עדיין בגלות, עדיין אין גילוי אלקות לכל, נגרמת מכך שבירה אפילו יותר מאשר בזמן שהמצב רע בגשמיות ליהודים. אבל אמרנו ש-כתית רומז לזמן שבית המקדש קיים (למפרע, קודם בית שני ואז בית ראשון), תקופה שכלל אינה גלות אלא זמן של גילוי אלקות. מה השבירה אז? הענין יכול להיות מובן רק לפי מה שהרבי הביא הרבה פעמים, שאפילו בזמן שבית המקדש היה קיים – מכיון שברגע הראשון היה מועד לחורבן – לא היה בית מקדש. כך אומר הרוגאצ'ובר (שנתן לרבי סמיכה, והרבי היה מאד קשור אליו), שמצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" מעולם לא התקיימה (ועל זה הדרך בנוגע לקיום מצות מינוי מלך – היה לנו מקדש והיה לנו מלך, על פי פשט, אך מה שלא מתקיים גם מעולם לא התקיים כדבעי). לפי זה, אפילו בזמן שבתי המקדש עמדו, מכיון שהם בסוף חרבו עדיין 'זה לא זה' – עדיין לא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". יש גילוי אלקות, אבל עדיין לא רמת גילוי האלקות שה' התכוון אליה כשנתן את מצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולכן אפילו בזמן המקדש יש בכיה ושבירה בלב (אם היינו שמים את הרבי בזמן הזה, היתה לו בכיה בלב), כי משיח עוד לא שם בשלמות. דוגמה לכך: משה רבינו הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, וכשה' אומר לו להוציא את בני ישראל ממצרים הוא מתלונן שזה עדיין לא משיח, זה עדיין לא זה, ו"שלח נא ביד תשלח", אני רוצה את הדבר השלם.

תחושת הכתית דווקא בנקודה הכי קרובה

אמרנו את הגימטריא של כתית רק כדי להמחיש שגם בזמן המקדש צריך להיות שבור, אפילו במצב הכי טוב שיכול להיות, אם זה עדיין לא זה – אז המשיח האמיתי (וכך נקודת המשיח שבנו) שבור מכך. יש גימטריא שהרבי הזכיר הרבה[ד], ש-חולה עולה מט – אם יש לך מט שערי בינה, וחסר לך רק שער החמישים, זה עושה אותך חולה. חולה הוא לא מושג של 0 או 1, שחסר לך הכל, אלא כשאתה הכי קרוב לדבר ולא מצליח לעשות את הצעד האחרון כדי להגיע – זה הכאב הכי גדול. הרמב"ן אומר על החורבן "כל המקודש יותר חרב יותר" – כמה שאתה יותר קרוב להרגשת הקדושה, כך אתה מרגיש יותר את האסון של החורבן, של החסרון. זו הסיבה שכתית רומז לעמידת בית ראשון ובית שני. ולמה זה למפרע? כי בבית שני לא היה גילוי שכינה ובבית ראשון כן היה גילוי שכינה – ואפילו אז 'זה לא זה'. בית שני היה יותר יפה פיזית בסופו, אבל הפנימיות היתה חסרה.

עד כאן הנקודה הראשונה, הכי גבוהה ועיקרית במאמר של הרבי – "כתית למאור". הרבי דבר על עצמו, שהכאב שמרגישים במצב בדורנו, שהוא יחסית טוב, הוא יותר עמוק מהכאב שהורגש בדור הקודם, הדור של השואה. זה משהו לגמרי מדהים לומר. הרגשת הכתית מביאה למדרגת ה"מאור" (וכנ"ל ברמז: כתית למאור = ט פעמים יחי המלך).

חכמה: "ויקחו אליך" – עילוי משה על ידי ישראל

"ירידה צורך עליה" בנשמת משה – הירידה לעם מעלה את משה ל"אנכי"

חכמה היא המדרגה של משה רבינו עצמו, "כי מן המים משתיהו" – מי החכמה העליונה. כל נשמה שיורדת לגוף יורדת בבחינת "ירידה צורך עליה" (זו התבוננות יסודית בסיסית, בה פותחים הרבה מאמרים בלקו"ת, הזכרון הטראומטי של הירידה). אפילו משה רבינו – נשמה של מנהיג, שיורד לעולם לא בשביל עצמו – עולה על ידי הירידה. על ידי שמשה יורד לעם ישראל מתקיים "ויקחו אליך". משה מצוה את עם ישראל – "ואתה תצוה את בני ישראל" – והרבי מסביר[ה], לפי מאמר הריי"צ, ש"ויקחו אליך" היינו שהם מעלים אותך למעלה שאתה לא יכול לעלות לבד. מה הגילוי הזה? הגילוי של "אנכי", שיכול להיות רק על ידי "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור".

שוב, הנקודה השניה שאנו הרגליים של משה רבינו, והרגלים יכולים להביא את הראש למקום שהוא לא יכול להגיע לבד. זה חידוש – שמשה רבינו צריך אותנו. אנו מביאים אותו ל"שמן זית זך כתית למאור". "שש מאות אלף רגלי" – כולם רק כמו הרגליים שלי בלבד – "העם אשר אנכי בקרבו", ה"אנכי מי שאנכי" מתגלה בתוך העם. כשמשה אומר "אנכי" הוא מתכוון לעצמו – ולכן הוא שואל "מאין לי בשר" לתת לכולם – אבל הדרוש והסוד בכך הם ש"אנכי" היינו עצמות ה', אליה משה יכול להגיע רק דרך "שש מאות אלף רגלי". הכוונה בכך שמשה יורד, לא רק לגוף הגשמי שלו, אלא הרבה יותר נמוך לתוך עם ישראל, כי רק כך יכול להגיע ל"אנכי".

משה רבינו הוא הראש, וכל נשיא – משה רבינו שבכל דור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – הוא הראש. ישראל אותיות לי ראש – הרבי הוא הראש שלי, ואני הרגל של הרבי. הכל זה אורגניזם אחד, אני "רגלי" ביחס לרבי והרבי "לי ראש" ביחס אלי, והם תלויים זה בזה. הוכחה לכך ששני מספרים קשורים היא שהם יוצרים שלמות של ריבוע – רגלי ו-לי ראש (בשניהם יש לי, ו"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", על דרך "ויקחו לי תרומה" ו"ועשו לי מקדש" בפרשה הקודמת, "לי" היינו "אותי אתם לוקחים", כפי שמובא בתניא מהזהר, זו עצמוּת) עולים 784 = 28 בריבוע (יחי בריבוע). יש כאן איחוד של איך אנו תופסים את הרבי ואיך הרבי תופס אותנו, כששנינו חלק מאותו אורגניזם חי, "פעולת צדיק לחיים [נצחיים]".

להביא את המשברים לרבי

הרבי שואל בתחלת המאמר: למה כתוב "ויקחו אליך", אל משה רבינו, בעוד שאהרן הוא מעלה את הנרות? הסבה היא שמשה הוא הראש, ואת חוית השבירה שלך – "כתית למאור" – אתה צריך להביא אל הראש. קודם אמרנו שבעיקר המשיח מרגיש את השבירה, אבל הפשט כאן שלכל אחד יש זמנים שמרגיש שבירה, וצריך לקחת את השבירה הזאת לרבי. בפשטות, להביא את השבירה לרבי היינו להיכנס לרבי (ליחידות) עם בעיה עמוקה – צריך לקחת את שברון הלב אל הרבי.

זו הכוונה של "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", והחידוש שהבאת הבעיה לרבי היא לא רק לתועלת שלך, אלא שטוב למשה רבינו עצמו שהיהודים מביאים אליו בעיות, וזה פועל אצלו גילוי העצמות. זו נקודה מאד עמוקה ומדהימה. זו התכלית – הבאת השבירה ל"חד בדרא" עושה אצל משה את גילוי משיח.

"והחכמה מאין תמצא"

זו נקודת החכמה של המאמר, הקשר הזה בין משה רבינו ליהודים. יש דיוק יפה, שכל הענין עולה במאמר מהמלים "ויקחו אליך" – ויקחו עולה ה"פ שם הוי' (כמספר האותיות), כמנין עין (כמבואר בקבלה), ואליך עולה אין. כתוב "והחכמה מאין תמצא", והחכמה עצמה היא העין (משה הוא העינים של עם ישראל) – העין נמצאת מהאין, וזה "ויקחו אליך" ("אליך" כאן הוא ה"אין מזל לישראל", המדרגה אליה עולה משה בפרשה זו, בה שמו לא נזכר, כנ"ל).

בינה: תשובת צדיק אחד תביא גאולה

הנקודה השלישית במאמר[ו] היא דבר מדהים שהרבי מביא מספרי קבלה, שאם צדיק אחד היה עושה תשובה שלמה הוא היה פועל את ביאת המשיח. הוא לא אומר אם צדיק זה עצמו הוא המשיח, אבל מביא שאם צדיק אחד בדור יעשה תשובה שלמה הדבר מספיק כדי להביא את המשיח. הדבר הכי קרוב לכך המוכר לנו בספה"ק הוא ש"כנישתא חדא" – מנין של יהודים, של צדיקים גמורים – יכולים להביא את הגאולה. אבל כאן יותר מזה, לא צריך מנין אלא צדיק אחד מספיק.

"ולבבו יבין" – עומק התשובה

נקודה זו שייכת לבינה, כי בינה – הספירה השלישית – היא הספירה של התשובה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו" (והרפואה היא לו ולכל העולם[ז]). בזהר בכל פעם שהמלה תשובה מופיעה הענין שייך לספירת הבינה. תשובה היא הבנה – קודם כל הבנה של מה שעשית. ה"רוח שטות" גורמת לא להבין את החטא, לחשוב ששום דבר לא קרה, אתה עדיין יהודי ועדיין קשור לה', והכל בסדר. על זה נאמר "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". השטות היא להביט אחורה ולחשוב שהכל בסדר, ובשביל תשובה צריך ראשית כל להבין מה שעשית – אם עשית דבר טוב או ההיפך. תשובה עמוקה יותר היא הבנת תוצאות המעשה, ועד יותר להבין גם לפני מי חטאת – זו תשובה חסידית. להבין שחטאת ואת תוצאות החטא – זה תשובה, אבל תשובה חסידית היא להבין לפני מי חטאת, לחשוב על ה'.

ידוע מרס"ג שהיה עושה כל יום תשובה על המצוות שעשה אתמול, כי לחטא יחשבו ביחס לאיך שמבין היום את ה' – תשובה אמיתית, תשובה עילאה, היא שכל יום בחיים מגיעים להכרה חדשה ביחס לה' ומתוך כך שבים בתשובה. זה קשור למה שהסברנו שכמה שהצדיק יותר קרוב והמצב יותר טוב כך מרגישים יותר כתית – התשובה על המצוות שעשיתי אתמול היא יותר עמוקה מהתשובה על העבירות של אתמול. בעבירות אתה רע, ואם אתה רע תהיה טוב – תעשה תשובה. אבל תשובה על הדרך בה התפללתי והנחתי תפילין ונתתי צדקה דורשת הכרה הרבה יותר עמוקה, וממילא זו תשובה יותר עמוקה, תשובה משיחית. על תשובה כזו כתוב שמשיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא.

שוב, אם צדיק אחד יעשה תשובה שלמה יבוא משיח, פלא, מתברר שזה עוד לא קרה – שאף פעם אף אחד לא עשה תשובה שלמה (לא משה רבינו, ולא אף אחד אחר אחריו), כי אם היה קורה משיח כבר היה בא. הנקודה כאן שתשובה שלמה היא לא רק לרשע, אלא גם לצדיק, שצריך להיות "כתית" שאין גילוי עצמות ה' לכל. אם אתה מבין שאתה חולה צריך להבין למה, ואז "ושב – ורפא לו".

כל זה הווארט של התשובה במאמר שלנו, שהוא חידוש מדהים שלא כתוב במקום אחר, ובספירות הוא שייך לספירת הבינה.

חסד וגבורה: השוואת מרדכי למשה ומעלת מרדכי על משה

בכתר הסברנו שיש שבירה בגלל הרגשת הגלות והחסרון – ההרגשה קשורה לדעת. כשאתה מרגיש (בדעת) שבירה, "כתית", ההרגשה הזו מעלה אותך לכתר – זה הקשר בין דעת לכתר. לכן לא צריך למנות כאן את הדעת, ואנו עוברים לחסד וגבורה (שגם השרש שלהם בדעת, בה"ח ובה"ג שבדעת):

משה רבינו, מרדכי והרבי

במאמר זה, שנאמר בדיוק בתאריך זה – י' אדר-א, לפני 27 שנים – הכל קשור לפורים ולמרדכי (הוא סמוך לפורים קטן, אבל "וטוב לב משתה תמיד", והרבי התוועד ועשה לחיים גם בפורים קטן ובשושן פורים קטן, ו"טוב לב משתה תמיד" – תמיד טוב לעשות התוועדות חסידית ו"לחיים"; הרמ"א פותח את אורח חיים עם "שויתי הוי' לנגדי תמיד" ומסיים ב"וטוב לב משתה תמיד", אלה שני התמידים, שה' תמיד נגדי ושיהודי עם לב טוב תמיד צריך לחפש סיבה להתוועד עם יהודי ולעשות "לחיים").

חז"ל אומרים "מרדכי בדורו כמשה בדורו". מדברי חז"ל אלה לומדים שבכל דור יש משה רבינו, אבל הרבי שואל למה ההדגשה המיוחדת על מרדכי. יש בכל דור משה, אבל לא מצאנו בחז"ל 'חזקיהו בדורו [ואפילו לא דוד בדורו] כמשה בדורו'. מה היחוד של מרדכי? ההשוואה הזו אומרת שיש לו קשר מיוחד וחזק למשה רבינו. אצל הרבי עצמו, אם היינו שואלים מי הצדיק – מכל הצדיקים בתנ"ך וכו' – שהרבי הכי מזדהה עמו, אפשר היה לחשוב שהתשובה תהיה משה רבינו, אבל ברור בהרבה שיחות ומאמרים שהרבי הכי מזדהה עם מרדכי. הרבי מדייק שמרדכי הוא היחיד בחז"ל שאומרים שהוא כמשה רבינו, ועוד יותר מדהים מזה – שהרבי אומר שהוא למעלה ממשה רבינו[ח].

הרבי מזהה במאמר את הרבי הריי"צ עם מרדכי – שכאשר הוא דבר על מרדכי בדורו גם פסק כך על עצמו, ועל אותה הדרך הרבי פסק כך על עצמו. מרדכי מתחלק לשתי תקופות – עמידתו בזמן הגזירה במסירות נפש כמנהיג שלוקח את העם דרך הטראומה הזאת, זה מרדכי אחד, וזה הרבי הקודם, ואחר כך יש את מרדכי כאשר "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אחרי ה"ונהפוך הוא" של פורים, זה מרדכי שני, ומה שהרבי מדבר על מרדכי הזה[ט] (שהוא נושא המאמר) הוא פוסק על עצמו.

שתי מדרגות "רעיא מהימנא" – גילוי החיה (משה בדורו) וגילוי היחידה (מרדכי בדורו)

משה רבינו הוא "רעיא מהימנא". בפשטות הפירוש הוא רועה נאמן, אבל הפירוש העמוק הוא שמשה רועה ומפרנס את האמונה – משה רבינו מכניס את המקיף של האמונה לתוך הדעת[י]. כדאי להסביר בקצרה את עומק ההשכלה של החסידות במאמר זה: יש בשרש הנשמה מדרגה של חיה, עליה נאמר "מזליה חזי" – משם יש הארה לנשמה בגוף. במאמרים אחרים של הרבי הרש"ב הוא אומר שהחיה מרגישה את הבריאה המחודשת בכל רגע ("ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל", כמו שכתוב בתניא). במודע שלי איני רואה זאת, אלא רק מאמין בכך, אבל במקיף ממש רואים. להביא את האמונה לדעת היינו להכניס את הראיה של החיה לתוך המודעות. אבל למעלה ממקיף החיה יש את עצם הנשמה, שבו יש את הכח להחדיר את המקיף דחיה, את הראיה, אל הנשמה המודעת – זה מה שמשה רבינו עושה. כך הרבי מסביר במאמר[יא] – שהכח להביא לתוך המודעות את החיה, את המזל (הכח המשכיל, ח"ס שבכתר), הוא כח של עצם הנשמה.

אבל, אומר הרבי, גילוי ראית הנשמה במודע עוד לא מספיק בשביל מסירות נפש ספונטאנית של יהודי עבור ה', כי ראיה היא עדיין לא האדם עצמו, לא גורמת לו לתת את נפשו ממש. יהודי שמוסר את נפשו זה לא דבר רציונאלי, אלא רק שיהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות (אפילו לא לרגע אחד, כשיודע שיכול מיד אחר כך לעשות תשובה, כמבואר בתניא – אם יש ברירה למות או להשתחוות לפסל, אף שיכול אחר כך לשוב, יהודי יבחר ספונטאנית למות) – המסירות הזו לא באה מהחיה אלא מהיחידה. משה רבינו החדיר את החיה לתוך המודע, אבל לא את היחידה, וזו מעלת מרדכי שגילה בכל היהודים את היחידה – עצם הנשמה – בעמידה במסירות נפש במשך שנה שלמה.

אהבת ויראת מרדכי – השוואתו למשה וגדולתו ממשה

יש כאן שני דברים: הראשון הוא למה מרדכי, מכולם, נבחר להיות מושווה למשה רבינו. והדבר הנוסף, שיש במרדכי משהו שיותר ממשה רבינו. שני הדברים האלה – השוואת מרדכי למשה ומה שהוא מגלה יותר ממשה רבינו – הם חסד וגבורה בפרצוף שלנו, אהבה ויראה.

בכתבי האריז"ל כתוב שכאשר אומרים "מרדכי" בקריאת מגילה צריך לכוון רב חסד. בפרשת כי תשא, שאנו נכנסים אליה, קוראים על ה' "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת". חז"ל אומרים במסכת חולין "מרדכי מן התורה מנין?". גם מקורם הוא מפרשת כי תשא, מהחת"ת של היום, "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" – לצורך שמן המשחה (בו מושחים את הכלים, את הכהן הגדול, וגם את מלך המשיח) – המתורגם "מירא דכיא", רמז למרדכי. כלומר, מרדכי עצמו מוזכר-רמוז רק פעם אחת בתורה, בפרשת כי תשא, ובפרשה זו יש את יג מדות הרחמים (אחרי חטא העגל, כתיקון לו), שאחת מהן היא "רב חסד". שוב האריז"ל אומר שכל פעם שאומרים מרדכי יש לכוון לכך שהיא עולה רב חסד.

הפשט של חסד הוא אהבת ישראל. אנו יודעים ש"משה רבינו אוהב ישראל היה", וכך הרבי הוא אוהב ישראל יותר מכל צדיק. מה עם מרדכי? הרבי אומר שהסיבה שרק את מרדכי משווים בחז"ל למשה רבינו היא היותו "רעיא מהימנא דכל ישראל" – רועה הצאן של כל עם ישראל, שהיה קשר בינו לבין כל היהודים, יותר מאשר אצל כל הצדיקים בכל הדורות. משה רבינו היה מנהיג של כל הדור, אהב את כל היהודים, וזה הופיע שוב אצל מרדכי. הרבי אמר שמחלק דולרים כי אוהב שבאים אליו פרצופים חדשים של יהודים – אוהב כל יהודי, כל סוג של יהודי. עם ישראל נקרא במגלה "עם מרדכי" – זה דבר שמיוחד אצלו. שוב, הרבי אומר שהוא "רעיא מהימנא של כל ישראל". שאר משה רבינו שבדור, בדורות אחרים, לא הנהיגו את כל הדור באותו אופן.

אבל מרדכי גם העמיד בסכנה את כל היהודים. הרבה פעמים אומרים בחסידות שאם מרדכי היה שואל רב אם להשתחוות להמן הוא היה מקבל לכך היתר (והיו אוסרים עליו לסכן את כולם ב"לא יכרע ולא ישתחוה"). אז מחד מרדכי אוהב את כל היהודים, וכולם הם "עם מרדכי", ומאידך הוא סיכן והכניס בפחד מות את כל היהודים (דבר לא פשוט, אבל זה היה הכרח אצלו – גילוי של עצם הנשמה; כיוצא בכך הרבי מסביר לגבי שמעון ולוי שאם היו שואלים את יעקב על שכם היה שולל זאת, אבל היו חייבים לפעול כך בגלל גילוי עצם הנשמה). כשמרדכי עשה זאת הוא הביא את היהודים למדרגת מסירות נפש יותר ממה שמשה רבינו עשה – "רעיא מהימנא" בדרגה יותר גבוהה.

אם כן, השוואת "מרדכי בדורו כמשה בדורו" היא החסד (אהבתו לכל יהודי) ומעלת מרדכי על משה רבינו היא היראה (העמדתו בסכנה את כל הדור, ומה שהעמיד את כולם במסירות נפש שנה שלמה, יותר ממשה רבינו). מרדכי אסף את כל הילדים לומר פסוקים בזמן הסכנה – ממנו הרבי למד את הענין – ובכך בטל את הגזירה.

תפארת-יסוד: "ואתה תצוה" – הכח לחבר יהודים

תפארת היא ה-ו בשם הוי' ב"ה, ו החיבור – הכח לחבר דברים. הרבי מסביר ש"ואתה תצוה" זה לשון צוותא וחיבור. ה' אומר למשה רבינו שאתה מוכרח לחבר את בני ישראל לה' – רק לך יש את הכח הזה. כאשר אתה תחבר אותם לה' הם יביאו לך משהו שאין לך מצד עצמך – "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" – אבל זה רק אחרי ש"ואתה תצוה". הכח לחבר אנשים לה' זה ה-ו, "תפארת ישראל", כך הוא מסביר בתחלת המאמר[יב].

בסוף המאמר הרבי מדבר על נקודה של יסוד. "גופא ובריתא חשבינן חד" – בעוד שחסד-נצח (בקו הימין) וגבורה-הוד (בקו השמאל) לא מחוברים, הרי תפארת ויסוד (שבקו האמצעי) הם רצף אחד – כך גם בחמשת הבריחים במשכן, שני העליונים ושני התחתונים לא מחוברים, והבריח התיכון מחובר, "מבריח מן הקצה אל הקצה", כך גם נדרש "אלה תולדות יעקב יוסף", אלה שתי מדרגות מחוברות של ה-ו שבשם.

בתחלת המאמר כח החיבור של משה הוא לחבר את היהודים לה', ובסוף המאמר[יג] מוסבר כח החיבור בין היהודים עצמם – שלא יהיה שנאה וקנאה בין יהודי לרעהו. ליוסף יש את הכח לחבר את האחים, לגלות את האחוה בין יהודים. משמעות החיבור, שמאד חשובה במאמר זה, מתחילה מכך שרק למשה יש את הכח לחבר יהודים לה' וממשיכה בכך שיש לו כח לחבר בין היהודים. כח החיבור שיש לרבי לחבר אותנו לה' זה התפארת, ה-ו של תפארת, ויש גם ו החיבור ביסוד, כח הצדיק לחבר יהודים עם כיוונים שונים ודעות שונות יחד (להפוך את כולם לתזמורת ששרה בהרמוניה).

נצח: "נר תמיד" – הרגשת צער הגלות ומסירות נפש גם בזמנים טובים

כתית תמיד – בזמנים הטובים ובזמנים הרעים

במאמר זה הנצח עולה מתוך השאלה שהרבי שואל בתחלת המאמר על "להעלות נר תמיד": כתוב שה"כתית למאור" נועד "להעלות נר תמיד", אבל בפסוק אחר כך, על פעולת אהרן, כתוב "יערך אותם מערב עד בקר" (מערב עד בקר, ולא תמיד – עשרים וארבע שעות בלי שינוי).

הרבי מסביר[יד] שאלה שתי מדרגות של עצם הנשמה, שתי מדרגות של מרדכי – תוך כדי המסירות נפש ואחרי הגזירה. המדרגה השניה של מרדכי, שהיא עיקר המאמר, היא המשיח. המדרגה הראשונה של מרדכי היא מי שעובר דרך השואה ומתגבר על הרע, אבל מה שקורה אחר כך – השבירה כאשר המצב טוב אבל לא הכי טוב (ואפילו בית המקדש ראשון ושני הם 'לא הכי טוב') – זה המשיח. זו טראומה מהמפץ הגדול, כי ה' ברא את העולם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים וזה עדיין לא קרה מעולם. יש זמנים טובים וזמנים רעים, אבל זה לא משנה – התכלית מעולם לא קרתה. הכאב שבא מהתודעה הזאת אינו משתנה עד שמשיח יבוא – הוא "תמיד", בלי שום שינוי.

מסירות נפש בכל זמן

מי שיש לו מסירות נפש רק בזמנים רעים, היא משתנה – כי כאשר יגיע זמן טוב מסירות הנפש תעלם. זה אחד הדברים המדהימים שהרבי אומר במאמר[טו], שהיו חסידי אדמו"ר הריי"צ שהיה להם מסירות נפש ברוסיה – בשנים שלפני השואה, תוך כדי ואחרי – וכאשר הגיעו לאמריקה היתה להם ירידה רוחנית. ברוסיה הם הגיעו לשיא, מסירות נפש תחת הקומוניסטים, אבל כאשר הגיעו לאמריקה או לישראל קרה משהו – הם אבדו זאת. זה דבר מאד חזק שהרבי אומר במאמר הזה.

הרבי אומר על עצמו – אני לא אבדתי את זה, יש לי יותר כאב ויותר מסירות נפש מאשר שם. יש יהודים שיש להם מסירות נפש רק בשעת השמד, בדורו של שמד, כאשר החיים הגשמיים או הרוחניים שלהם בסכנה מידית הם מגיעים למסירות נפש, אבל כאשר "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" המסירות עוברת. המדרגה הראשונה של מרדכי עוברת כאשר מתהפכת הגזירה, אבל אז יש עוד מדרגה של מרדכי – שהיא המדרגה של הרבי, את זה הוא אומר על עצמו – של שבירה ממצב הגלות גם כאשר טוב. אלה שתי מדרגות של היחידה. החיה היא לראות את הבריאה התמידית, ומסירות נפש בסכנה היא מדרגה של יחידה, אבל למעלה מזה יש את מסירות הנפש גם בזמנים הטובים, כל עוד לא התקיים היעוד של דירה בתחתונים (לא רק בלבו של הצדיק, אלא בכל העולם[טז]).

מסירות נפש רק בגזירה היא "מערב עד בקר", בזמן של חשך, ומסירות נפש בלתי משתנה היא המדרגה של "להעלות נר תמיד". הארת הנר של עצם הנשמה לא רק בלילה (ביום "שרגא בטיהרא מאי מהני", אבל הנר של משיח יותר חזק מהשמש – חזרה ל"שני המאורות הגדולים") היא הנצח במאמר הזה – הווארט של "נר תמיד", נצחי, ולא רק "מערב עד בקר".

הוד: להודות בגלות גם כשמרגישים טוב

על העקרון של ההוד במאמר כבר חזרנו, אבל לא קשרנו אותו להוד – להרגיש גלות יותר עמוקה בזמן טוב מאשר בזמן רע. "לאו כל מוחא סביל דא" ולכן צריך להודות על כך – הודאה על משהו שאינך יודע ומרגיש, שאפילו שהכל טוב בבני-חיי-ומזוני (כפי שהרבי רצה שיהיה הכל בטוב הנראה והנגלה) אתה מרגיש שמשהו לא בסדר, אתה שבור מהשאלה איפה משיח. הודאה על משהו שלגמרי לא מובן שייכת להוד, זו הקונטרה-אינטואיטיביות במאמר זה.

מלכות: פעולת עצם הנשמה על ציור הכחות הפנימיים

פרדוקס השפעת הפשיטות על הציור

הרבי מסביר במאמר[יז] שההבדל בין גילוי עצם הנשמה בזמן סכנה לגילוי עצם הנשמה בזמן שטוב הוא בהשפעה על הכחות הגלויים. מסירות נפש שמתגלה בזמן סכנה היא כמו 'בלק אאוט', וכאשר הוא עובר מתברר שלא היה שינוי בכחות הגלויים. גילוי "עצם הנשמה" לא משפיע על ציור הכחות. אבל אם יש לאדם גילוי של "עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בהעצמות" הוא משפיע גם על הציור של כל הכחות הפנימיים ומשנה אותם.

החידוש של הווארט הזה אינו בנצחיות של גילוי עצם הנשמה, "נר תמיד", אלא ביחודו עם הציור של כל כח פרטי של הנשמה ופעולת השינוי בו, כאשר עצם הנשמה מתגלה מהמקום בו היא קשורה עם עצמות ה'. זה חילוק בין הציור של עצם הנשמה לפשיטות של עצם הנשמה. זה עוד פרדוקס, הציור של עצם הנשמה הוא פשוט ולא משפיע על הציור של הכחות הפנימיים, ואילו הפשיטות של עצם הנשמה כפי שהוא קשור בפשיטות העצמות כן משפיע על ציור הכחות הפנימיים.

התכלית-המלכות – השפעה על הציור (הנשי)

זו תכלית הכוונה של בריאת העולם, הקיום היהודי והקיום האנושי, שכל חלק בנשמה ישקף עצמות ממש. זה העקרון של המלכות כאן – התכלית. יש פשיטות ויש ציור, וכאשר עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות מתגלה הם מתחברים.

נעשה גימטריא: אשה = ציור (בהלכה רק לאשה מותר להסתכל בראי, לראות ציור, בעוד שלאיש זה אסור – לא צריכה להיות לו צורה...). יש גימטריא שמובאת בקבלה, בפרדס לרמ"ק, מספר קדמי ('משולש' של אותיות האלף-בית, שכל אות עולה כמנין כל האותיות עד אליה, כל מה שקרה עד שהאות הזו הופיעה, "עד ועד בכלל"). אשה במספר קדמי – א = 1, ש = 1095, ה = 15 – עולה 1111 (1 – ה' אחד, 11 – "חד ולא בחושבן" [יא, יחי אדוננו, כפי שאמרו חסידים בזמן האחרון], 111 = פלא-אלף). חלק הקדמי כאן הוא 805 = פשיטות. כאשר ציור ופשיטות (הגלוי והקדמי-הנסתר) נעשים אחד בא משיח, מה שקורה כאשר יש גילוי של עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות על ידי המדרגה השניה של מרדכי (אחרי השואה). ציור פשיטות = 1111 = אשה במספר קדמי, זה המלכות-האשה של המאמר, התכלית של העבודה שלנו. כאשר הציור של כל המציאות, שכל פרט ישקף את פשיטות עצמות ה' (בלשון החסידית, שיש הנברא ישקף את היש האמיתי), זה ביאת המשיח.

סיכום

נסכם את עשר הנקודות: